המסגרת המשפטית לטיפול בתופעת ההומלסים בישראל

תופעת ההומלסים, שידועה גם כתופעת חסרי הבית, היא אחת התופעות החברתיות המורכבות והכואבות ביותר במדינות רבות, לרבות ישראל. היא מעלה שאלות יסודיות על אחריותה של המדינה כלפי אזרחיה, ערכי סולידריות חברתית, צדק חברתי וקיום זכויות האדם הבסיסיות ביותר. אם בעבר תופעה זו נתפסה כשולית או זניחה, הרי שהשנים האחרונות הציבו אותה במרכז השיח הציבורי, בין היתר בשל משברי כלכלה עולמיים, משבר הדיור בישראל והשפעות מגפת הקורונה.

ההשלכות החברתיות והמשפטיות של הומלסיות

ברמה החברתית, החיים ללא קורת גג הם מצב קיצוני של הדרה ופגיעות. חסרי הבית מתמודדים עם איומים מתמשכים כמו אלימות, חשיפה לפגעי מזג האוויר וחוסר יציבות נפשית ופיזית. המצב המשפטי מקנה להם מעט הגנה, אך רבים נופלים בין הכיסאות בשל מורכבות ההליכים או היעדר מודעות לזכויותיהם.

מבחינה משפטית, הומלסיות מעלה דילמות מורכבות הקשורות לזכויות יסוד כגון הזכות לדיור, הזכות לכבוד והזכות לבריאות. חוק היסוד: כבוד האדם וחרותו בישראל מבסס את ההגנה על כבוד האדם, אך לא תמיד ברור אם הוא מחייב את המדינה להבטיח מקום מגורים לכל אזרח. בתי המשפט התמודדו בעבר עם סוגיות הנוגעות לפינוי משכנות לא-חוקיים, פיקוח על מקלטים עירוניים והיקפה של חובת המדינה לספק סיוע במקרי מצוקה.

המסגרת המשפטית והחקיקה בישראל

בישראל, אין חוק מפורש המחייב את המדינה לספק דיור או פתרונות ארוכי טווח לחסרי בית. עם זאת, קיימת חקיקה המציעה סיוע כלשהו, כמו חוק שירותי הסעד, שמאפשר לרשויות המקומיות להקים מקלטים לחסרי בית במסגרת משאבים מוגבלים. בנוסף, חוק ביטוח בריאות ממלכתי מבטיח טיפול רפואי בסיסי, אך חסרי הבית נתונים לא פעם לבעיות גישה למערכת הבריאות בשל העדר כתובת מגורים המוכרת בפרטי הזיהוי שלהם.

יש לציין גם את פעילותה של הרשות לשיקום האסיר, אשר מתמקדת בסיוע לאסירים לשעבר הנמצאים בסכנת הומלסיות, כמו גם את תכניות התמיכה של משרדי הממשלה והרשויות המקומיות לטיפול באוכלוסייה זו. עם זאת, תכניות אלו סובלות ממחסור תקציבי והיעדר מדיניות ברורה.

מגמות עולמיות בהתמודדות עם הומלסיות

ברמה הבינלאומית, ניתן למצוא דוגמאות למדינות שהשכילו להתמודד עם הבעיה באמצעות פתרונות חדשניים. כך, למשל, תוכנית "דיור קודם" (Housing First) במדינות כמו פינלנד וארצות הברית מדגישה את החשיבות בהענקת דיור קבוע כבסיס להתמודדות עם בעיות בריאותיות ונפשיות. הגישה הזו מבוססת על ההנחה שדיור הוא זכות בסיסית שיש להבטיח תחילה, ורק אז לטפל בסוגיות נוספות כמו תעסוקה או גמילה מהתמכרויות.

לעומת זאת, במקומות שבהם נעדרים פתרונות מבוססי מדיניות, הפתרונות הם זמניים ואינם משיגים שיפור משמעותי. מצב זה מבליט את החשיבות של גיבוש מדיניות מדינתית ארוכת טווח, המשלבת את הגורמים השונים המושפעים מתופעת ההומלסיות.

המלצות להתמודדות עם הבעיה בישראל

• חקיקה: חקיקת חוק ייעודי אשר יקנה זכויות מוגדרות לחסרי בית ויחייב את המדינה לדאוג להם לפתרונות דיור זמניים וארוכי טווח.
• תקצוב מוגבר: הפניית משאבים משמעותיים לתוכניות שיקום ופתרונות דיור.
• רפורמות במערך השירותים החברתיים: יצירת מנגנונים ברורים ונגישים, המאחדים את כלל השירותים המוצעים לחסרי בית.
• שיתוף פעולה בין-מגזרי: שילוב הארגונים החברתיים והמגזר העסקי בקביעת מדיניות ויישום פתרונות.

סיכום ומבט לעתיד

תופעת ההומלסיות היא ביטוי כואב של כשל מערכתי וזכות לחיים בכבוד שנשללת מקבוצות מוחלשות בחברה. על אף המאמצים הקיימים, נדרשת מדיניות מקיפה ומתואמת שתכלול פתרונות מיידיים לצד צעדי מניעה ארוכי טווח. שינוי מהותי יגיע כאשר המערכת המשפטית, יחד עם מוסדות המדינה והחברה האזרחית, ינקטו בגישה פרואקטיבית ומתמשכת לטיפול בסוגיה זו.