מערכת המשפט הישראלית ניצבת בפני אתגרים רבים, שמעשירים את השיח הציבורי והמשפטי במדינה. אחד הנושאים המורכבים ביותר הנוגע ליחסים בין הרשויות הוא סוגיית סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים שחוקקה הכנסת. מדובר בשאלה חוקתית מרכזית המשלבת יסודות כמו עקרונות הדמוקרטיה, שמירה על זכויות אדם ואיזון בין הרשויות.
מהי פסילת חוקים על ידי בג"ץ?
פסילת חוקים על ידי בג"ץ היא סמכות בג"ץ לבטל חוקים שקיבלה הכנסת במקרים בהם הם סותרים את חוקי היסוד של מדינת ישראל. סמכות זו נובעת מעקרונות המשפט החוקתי, והיא נועדה להבטיח שמירה על זכויות יסוד ואיזון בין רשויות השלטון. פסילה כזו מתבצעת בדרך כלל בעקבות עתירה שהוגשה על ידי יחידים או ארגונים.
הבסיס המשפטי לסמכות בג"ץ
הציר המרכזי סביבו נע השיח בנושא פסילת חוקים על ידי בג"ץ הוא חוקי היסוד של מדינת ישראל. חוקי היסוד, שנחקקים במסגרת סמכויות הכנסת כרשות מכוננת, נחשבים במרבית המקרים לחוקים בעלי מעמד חוקתי. מאז "המהפכה החוקתית" של תחילת שנות ה-90, בעקבות חקיקתם של חוקי יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, בג"ץ ראה עצמו מוסמך לבחון את מידת עמידתו של חוק רגיל בתנאי חוקי היסוד.
בתקדימים מפורסמים, דוגמת פסק הדין בעניין בנק המזרחי, בית המשפט העליון קבע כי חוקי היסוד הם בעלי מעמד נורמטיבי גבוה יותר מאשר חוקים רגילים, ועל כן רשאי בג"ץ לפסול חוקים רגילים הסותרים אותם. ככלל, בג"ץ פועל במסגרת פירוש של עקרונות החוקתיות והאיזון בין זכויות היסוד של הפרט לבין תכליות ציבוריות לגיטימיות.
השלכות מעשיות של פסילת חוקים
הפעלת הסמכות לפסילת חוקים היא צעד דרמטי ובעל משמעות ציבורית עמוקה. כאשר בג"ץ פוסל חוק, המשמעות היא כי החוק נעדר תוקף משפטי. מעבר להשלכה המשפטית הישירה, הדבר נשזר גם בתודעה הציבורית וביחסי הכוחות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת.
מקרים מפורסמים, כמו פסילת סעיפי חוק הנוגעים לתקציבי הביטחון או להגבלת פליטים, ממחישים כיצד יכולתה של הרשות השופטת לשמש כגורם מאזן מול הרשות המחוקקת עשויה להיתפס הן ככלי לשמירה על עקרונות הדמוקרטיה והן כעניין שנוי במחלוקת פוליטית.
בקרות והגבלות על פסילת חוקים
למרות סמכותו הרחבה של בג"ץ, הפסיקה מותווית על פי עקרונות המידתיות והאיזון. בג"ץ לרוב אינו פוסל חוקים אלא אם כן מדובר בהתנגשות מהותית בין חוק רגיל לבין חוק יסוד. כמו כן, בג"ץ מביא בחשבון את עקרון הפרדת הרשויות ומנסה לצמצם את התערבותו במקרים שבהם ניתן להסתפק בפירוש מצמצם של החוק, מבלי לפסול אותו.
לרשות המחוקקת שמורה האפשרות, אם כי נדירה, לתקן חוקי יסוד באופן שישנה את הבסיס החוקתי שאליו נדרשת ההתנגשות. עם זאת, מהלך כזה עשוי להיות בעייתי מבחינת תודעת הציבור, במיוחד כאשר הוא נתפס כמדלג על המסגרת הדמוקרטית המסורתית.
גישות שונות למשמעותה של פסילה חוקתית
פסילת חוקים זכתה לפרשנויות שונות מצד גורמים משפטיים וציבוריים במדינת ישראל. חלק מהמשפטנים והאקדמאים רואים בפסילה סוג של אקטיביזם שיפוטי שעשוי להחליש את עקרון העליונות של הכנסת. לעומתם, גישה אחרת טוענת כי תפקידה של הרשות השופטת הוא להבטיח כי זכויות הפרט לא יירמסו גם כאשר נדרש רוב פרלמנטרי נרחב לחקיקת חוק המנוגד לעקרונות יסודיים.
בימים אלו, הדיון הציבורי ממשיך לעסוק בשאלה האם רצוי או ראוי לייצר מנגנוני בקרה נוספים על סמכות בג"ץ או לחילופין לקבוע מגבלות ברורות על פסילת חוקים, למשל באמצעות הגדלת הרוב הנדרש לפסילה בקרב שופטי בג"ץ או קביעת הנחיות חקיקתיות ברורות יותר.
דוגמאות להמחשה
מקרה בולט שהגיע לכותרות היה פסילת חוקי האזרחות בשנת 2006, אשר קבעו הגבלות על איחוד משפחות בין אזרחים ישראלים ובני זוג פלסטינים. בג"ץ דן בחוק ונדרש לאזן בין זכויות יסוד לבין סוגיות ביטחון לאומי. פסק הדין עורר שיח נרחב בשל האופן שבו שיקולים ביטחוניים התנגחו מול עקרונות זכויות האדם.
דוגמה נוספת ניתן לראות בפסילת סעיף בחוק התקציב שנועד להגביל העברת כספים למספר מגזרים ללא אישור מפורט. בג"ץ פסק כי מדובר בפגיעה בעקרון השוויון, שעליו מגן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והעלה את חשיבות השקיפות בפעולת המדינה.
סיכום
היכולת של בג"ץ לפסול חוקים היא סמכות ייחודית ומהותית במערכת המשפט הדמוקרטית הישראלית. אף שמדובר בכלי שנוי במחלוקת, הוא מהווה נדבך חשוב לשמירה על איזון בין הרשויות ועל ערכים דמוקרטיים. פסילת חוקים אינה פעולה יום-יומית אלא כלי שמופעל רק במקרים חריגים, לאחר דיון מעמיק והפעלת כלים פרשניים מורכבים. הדיון סביב יכולת זו, השלכותיה והבקרות הנדרשות עליה צפוי להמשיך ללוות את המשפט הישראלי ואת השיח הציבורי בעתיד הנראה לעין.